Wednesday, 14 October 2015

Dear Sylvia Plath (letters to the dead)


Dear Sylvia, 

How did you manage to write of the outward scene
When the silence has suffocated you
From within?
How did you coexist with a beautiful tyrant
Who's success has turned your talents into redundant?



Later on they will say [about me] -

"This is how it started,

That's how she buried herself in the hellmouth pits", -

But I need you, lost in decay,
Like no man blood-hearted;
And you slipping reality
Perfectly mine befits.
I wonder if we could become
Fine sisters,
If all of the letters I wished to receive 
Could be yours,
If we would discuss vicious brutes and elegant misters
And how none of them could ever restrain our force.




Well, that's awkward.



I wish to learn and to grow from the former sequels,
But my magnet is broken -

it attracts only equals.

I have a weakness

for people

who have a weakness

for people with a predisposition for mental ilness -
which apparently puts me in the end of this shameful sequence
when somebody is mutually affected by my existence.



Tuesday, 6 October 2015

כמה נוח זה - שאתה לא שואל שאלות,
כי אחרת
הייתי צריכה להסביר לך 
בגרסה נטולת מטאפורות
למה המקרר שלי מלא בטראגדיות אנושיות.
אתה עוד לא הפנמת בזה
שאני רק רוצה לדעת
על מה אתה חושב כשאתה לא מצליח לישון.
מבדר אותי שלא גילית עוד
- לשפוך דלק למדורה שלי 
זה
לשתף אותי במה אתה מרגיש
כשאתה עומד בחדר לבן וריק ומקשיב לשקט -
ולשלוח שיר שגורם לך לבכות
(לקינוח).
אתה לא הבנת עוד -- או לא מעוניין להבין,
ולכן אתה עונה לי בחיוך
ונעלם מהצ'אט לכמה ימים.

אני חושבת על זה כל כך הרבה לאחרונה
שהנני מוצאת את עצמי שוכבת שעות ערה במיטה
ומביטה
בחלל ריק
בחדר לבן --
מחכה
שמישהו ישבור את הקיר הרביעי
וייגש אליי --
ובוכה משירים בהם אנשים לא צריכים קונפליקטים
כדי להרגיש חיים.

כמה נוח זה - שאתה לא שואל שאלות,
כי אחרת 
הייתי צריכה
לספר לך את כל זה עכשיו
בגרסה בעלת מטאפורות
ולהתרגל לחיות בין שלושה קירות בלבד.

Tuesday, 19 May 2015

Good morning, Mr. Lichtenstein


She sees the world in Ben Day dots
of sunshine spots through window shutter;
And in her shade the mundane rots,
Decaying to newspaper mutter.

"Good morning, Mr. Lichtenstein" -
her voice, thus intimate but timid,
in bed sheets eagerly remains,
trespassing customary limits.

I love her like I loved before
the sound of steps on parquet floor;
I loved some essences before -
with all my heart and all my lumens -
But none of them were slightly human.
-

Saturday, 18 April 2015

שיחת ווידוי אצל הכומר הפנימי


כל יום אני מערסלת
פרפרים  חדשים בבטני,
כל יום אני -
השתיקה שלפני ההצגה,
התשוקה בין מילים שלא נאמרו,
השריקה של החץ שלא פוגע במטרה.

אני - בית יתומים לעצב של אחרים,
שגורש מהלב
כי לאף אחד לא היה זמן אליו.
כל יום אני - קולב,
מתקן תלייה למסיכות שנושרות,
מתקן תלייה לדמויות מתיישנות
שמישהו לא מכיר בהם יותר
וגורר
אותם
דרך שלש-עשרה מדרגות לגרדום.
כל יום אני  אוספת אותם בתוכי, כמו תיבת אוצרות



- מה פתאום?!
את יודעת יפה מאוד
שביטוי "תיבת אוצרות"
הוא לשון נקייה ל"זירת השוד"


את - שודדת של סיפורי חיים, של זהויות ורעיונות,

את - אוכלת-כל  שניזונה מהתוכן,

,בלי הפרדה לטוב והרע

מרוקנת תיבות פנדורה


הביטי - כמה ממלכות רכובות השארת אחרי שעזבת

אם כבר התוודית לעצמך, אין טעם לזעם -

 -שנינו יודעים - דברים שלא נאמרים הם הכי נואשים

מי לא יחשוש לחלוק עם העולם שהוא מכור לחיי אנשים?
סיפוקך תלוי בהצצה 
אל תוך חלונות רוויה של נשמות זרות,
וכאשר ורידייך
  זועקים למנה חדשה של אנושי, אנושי מדי
את מערסלת עצב חדש בזרועות,
חשוב לך פחות
אם זה עצב מאבדות, משברון לבבות או מיום שיער רע -
את אוכלת כל, את מגפה שחורה
את סערה, תימרת אבק
שמסחררת לבבות
עד שנעלם הברק
.מעיניך
,את - התאום הרע של רובין הוד
את שודדת כדי לצמצם 
,את העוני הפנימי של עצמך
אין לך מה לחשוש מכנות -
אין גזר דין עליך,
ואין להתמכרות אנושית תוכניות שיקום.



אין עונש מרחם יותר ומייגע יותר 
ממני
שאלחוש תמיד באוזנייך שמשהו בך 
 פגום.

Tuesday, 24 February 2015

The last astronuaut

Tomorrow will be 10 years
from that casual day
which started with us and cheap telenovellas
and ended with me holding you, 
breathless

for few hours, in a locked apartment. 
Reality re-questioning.
Such a meaningful day, such a meaningless life.
I'm not sure I would know what to tell you
If you would meet me today,
Not sure you would have what to be proud of,
because
I don't strive to my achievements 
per aspera ad astra,
I don't play piano
anymore,
And I would rather be invited to a brothel
Than to the palace of kings.
It's always about me, right?
Because you are the one who moved on.
(Do you ever get a chance to glimpse at us
through dimensions?)
I've visited you today, you know,
following the hollow cemetery ceremonies of humankind.
Meaningless symbolism. 
Visited also that beautiful girl I knew,
a friend of a friend,
who managed to go away on the same date as you.
Symbolism, again. 
I never believed one of you would ever hear or answer
or even appreciate.
You would not even remember, probably -
Just wake up one morning,
Watching a different sunset
with different eyes.

(I don't need hugs or cheering,
because it is not about sadness -
I'm blooming, but meaningless,
And not sad at all -
It's like being in love with the universe
When you're the last astronaut in the outer space)

Entering samsara



I hope I would live
thousand years more.
If you would be with me now

here, where I am,
you would hope for
the same - 
crossing the streets 
ever tamed 
by urbanization,
inhaling car dust
exhaling star dust,
hearing the voice of the
street performer
singing the "Halleluiah"
(threading each sound right through ya),
standing there, reaching for pockets --
penniless --
nevertheless
still standing there awkwardly
just to admire
instead of paying him for the bread

and crying, crying, crying
with joy.