Dear Sylvia Plath (letters to the dead)

Dear Sylvia, 

How did you manage to write of the outward scene
When the silence has suffocated you
From within?
How did you coexist with a beautiful tyrant
Who's success has turned your talents into redundant?

Later on they will say [about me] -

"This is how it started,

That's how she buried herself in the hellmouth pits", -

But I need you, lost in decay,

Like no man blood-hearted;

And you slipping reality

Perfectly mine befits.

I wonder if we could become

Fine sisters,

If all of the letters I wished to receive 

Could be yours,

If we would discuss vicious brutes and elegant misters

And how none of them could ever restrain our force.

Well, that's awkward.

I wish to learn and to grow from the former sequels,

But my magnet is broken -

it attracts only equals.

I have a weakness

for people

who have a weakness

for people with a predisposition for mental ilness -

which apparently puts me in the end of this shameful sequence

when somebody is mutually affected by my existence.

כמה נוח זה - שאתה לא שואל שאלות,

כי אחרת

הייתי צריכה להסביר לך 

בגרסה נטולת מטאפורות

למה המקרר שלי מלא בטראגדיות אנושיות.

אתה עוד לא הפנמת בזה

שאני רק רוצה לדעת

על מה אתה חושב כשאתה לא מצליח לישון.

מבדר אותי שלא גילית עוד

- לשפוך דלק למדורה שלי 

זה

לשתף אותי במה אתה מרגיש

כשאתה עומד בחדר לבן וריק ומקשיב לשקט -

ולשלוח שיר שגורם לך לבכות

(לקינוח).

אתה לא הבנת עוד -- או לא מעוניין להבין,

ולכן אתה עונה לי בחיוך

ונעלם מהצ'אט לכמה ימים.

אני חושבת על זה כל כך הרבה לאחרונה

שהנני מוצאת את עצמי שוכבת שעות ערה במיטה

ומביטה

בחלל ריק

בחדר לבן --

מחכה

שמישהו ישבור את הקיר הרביעי

וייגש אליי --

ובוכה משירים בהם אנשים לא צריכים קונפליקטים

כדי להרגיש חיים.

כמה נוח זה - שאתה לא שואל שאלות,

כי אחרת 

הייתי צריכה

לספר לך את כל זה עכשיו

בגרסה בעלת מטאפורות

ולהתרגל לחיות בין שלושה קירות בלבד.