שיחת ווידוי אצל הכומר הפנימי

כל יום אני מערסלת
פרפרים  חדשים בבטני,
כל יום אני -

השתיקה שלפני ההצגה,

התשוקה בין מילים שלא נאמרו,

השריקה של החץ שלא פוגע במטרה.

אני - בית יתומים לעצב של אחרים,

שגורש מהלב

כי לאף אחד לא היה זמן אליו.

כל יום אני - קולב,

מתקן תלייה למסיכות שנושרות,

מתקן תלייה לדמויות מתיישנות

שמישהו לא מכיר בהם יותר

וגורר

אותם

דרך שלש-עשרה מדרגות לגרדום.

כל יום אני  אוספת אותם בתוכי, כמו תיבת אוצרות

- מה פתאום?!
את יודעת יפה מאוד

שביטוי "תיבת אוצרות"

הוא לשון נקייה ל"זירת השוד"

את - שודדת של סיפורי חיים, של זהויות ורעיונות,

את - אוכלת-כל  שניזונה מהתוכן,

,בלי הפרדה לטוב והרע

מרוקנת תיבות פנדורה

הביטי - כמה ממלכות רכובות השארת אחרי שעזבת

אם כבר התוודית לעצמך, אין טעם לזעם -

 -שנינו יודעים - דברים שלא נאמרים הם הכי נואשים

מי לא יחשוש לחלוק עם העולם שהוא מכור לחיי אנשים?

סיפוקך תלוי בהצצה 

אל תוך חלונות רוויה של נשמות זרות,

וכאשר ורידייך

  זועקים למנה חדשה של אנושי, אנושי מדי

את מערסלת עצב חדש בזרועות,

חשוב לך פחות

אם זה עצב מאבדות, משברון לבבות או מיום שיער רע -

את אוכלת כל, את מגפה שחורה

את סערה, תימרת אבק

שמסחררת לבבות

עד שנעלם הברק

.מעיניך

,את - התאום הרע של רובין הוד

את שודדת כדי לצמצם 

,את העוני הפנימי של עצמך

אין לך מה לחשוש מכנות -

אין גזר דין עליך,

ואין להתמכרות אנושית תוכניות שיקום.

אין עונש מרחם יותר ומייגע יותר 
ממני

שאלחוש תמיד באוזנייך שמשהו בך 

 פגום.